הטקסט נכתב וסוכם על ידי המטפלת הנרטיבית רחל פוגל (M.A),פסיכולוגית חינוכיתמטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.
אף אחד מאיתנו לא יכול היה להישאר אדיש לטבח הילדים המזוויע שאירע בסוף השבוע החולף בקונטיקט. הצורך האנושי שכולנו חווים בחיים באופן כללי ובפרט אחרי אירועים כה טרגיים הוא ליצור משמעות לגבי אירועים של "אלימות בלתי מובנת" מסוג זה. ברור ונהיר הוא שמדובר בצורך טבעי וחזק מאין כמוהו שניתן לאפיינו כבעל משמעות טיפולית – עבור המבוגרים והילדים כאחד. 
לא ניתן להבין כיצד אדם צעיר שנראה נורמטיבי על פניו, יכול להגיע למצב בו הוא מבצע רצח המוני של עשרים ילדים קטנים ושמונה בוגרים לרבות אמו שלו. לאירוע כזה השפעות רבות וביניהן ערעור תחושת הביטחון אפילו במקומות שנחשבו בטוחים ביותר, תחושות אובדן לנוכח מוות של ילדים קטנים שלא פשעו וכיוצא באלה. אירועים כאלה מערערים את כל מה שנתפס ונחווה כבטוח ולכן יש צורך ליצור משמעות לאירועים חסרי היגיון כאלה באמצעות התמקדות במה שקרה ובניסיון להבינם.
חשוב לבדוק איך הגיבו הילדים לאירועים הטראומטיים
כמטפלת אני חושבת שחשוב שלא ייווצר מצב בו הילדים יגדירו את עצמם ו/או יוגדרו רק על סמך היותם קרבנות של אירוע טראומטי. אחת השאלות החשובות שנועדו למנוע מצב כזה בו אנשים יוגדרו על-ידי הטראומה שחוו כקרבנות, היא לבדוק איך הילדים הגיבו לאירועים הטראומטיים. אין פרוש הדבר שצריך להתעלם חלילה מהאירועים שקרו, אלא שלצד סיפור האירוע הטראומטי חשוב להתמקד בתגובה לטראומה.
התמקדות בלעדית בטראומה עצמה עלולה לגרום לאנשים להיות מוגדרים כקרבנות פסיביים של האירוע הקשה, אבל אם בשיחה עם הילדים,יכללו המטפלים שאלות והזמנה לדבר על התגובה לטראומה, הרי שהדבר יאפשר לילדים לזהות מה עשו באופן אקטיבי מול הטראומהולהכליל זאת בנרטיב שייבנה אודות האירוע הטראומטי ובכך לחוות את עצמם כמי שנקטו עמדה פעילה למול האירועים.
הפיכת הילדים ממשתתפים פאסיביים לאקטיביים
כך למשל, נוכל לשמוע מילדים ומבוגרים כאחד סיפורים על כך שדאגו לקרוא לחבר להסתתר עמם או שלחילופין עודדו חבר בשעה הקשה. כתוצאה מכך הם הופכים מקורבנות פסיביים למשתתפים אקטיביים. הסיפור על הטראומה הופך להיות עשיר יותר. ניתן יהיה לראות כי מדובר למשל בסיפור של אכפתיות וחברות. הוא גם כולל מסר של "אני לא לבד", "אנחנו מתמודדים ביחד".
כך ששאלה חשובה שחשוב שנשאל את הילדים היא "מה עוד קרה בנוסף לאירוע הטראומטי? איך אנשים הגיבו?" גם אם נקבל תשובות על אירועים קטנים שנראים לילד חסרי חשיבות או שוליים כמו גילויי אכפתיות קטנים, הרי שלמען הסר ספק – הם משמעותיים. המטרה היא שהנרטיב לא יהיה רק נרטיב צר של טראומה, אלא יועשר ויכלול סימנים לתגובות לאירועים הקשים.
יש למנוע את השתלטות הטראומה על חיי הילדים
לעיתים אנשים חווים את עצמם כמשותקים בתגובה לטראומה, או מבודדים את עצמם מתוך פחד, או מתקשים להתחבר לאחרים מתוך אותו פחד, או חשים אשמה על כך שהם שרדו ואחרים לא, או תגובות חרדתיות, או חוסר ריכוז וחוסר תחושת מטרה בחיים. חשוב לציין כי התגובות הללו עלולות להיות סמויות ובלתי נראות לעין או שדווקא חלק מהילדים ידברו עליהם באופן גלוי.
במקרים כאלה אני כמטפלת מקשיבה לסיפור של השפעת הטראומה על הילדים ואז משתדלת להתמקד בכל סימן המעיד על תגובהכלשהי לאירועים, כל סימן המעיד על כך שיש להם השפעה כלשהי על חייהם. זאת במטרה לעזור להם לבנות חיים שהטראומה לא תשתלט עליהם.
מתוך שיחות רבות עם אנשים שחוו אירועים טראומטיים ונשאלו מה איפשר להם להחזיק מעמד ומה איפשר להם לגלות עמידות לנוכח החוויות הטראומטיות שחוו, למדנו שמה שעוזר לאנשים להתמודד הם בעיקר תחושת המטרה, הקשר עם אנשים אחרים ותחושת ההערכה לקשרים אלה, האמונה ביכולת להתמודד, התחושה שאנו עוזרים לאחרים והתקווה שהיא כידוע הדבר האחרון שנשאר בתיבת פנדורה.
חשוב לזכור לבסוף כי כל התובנות המובאות בפוסט הזה מבוססות בראש ובראשונה על רעיונות הטיפול הנרטיבי בטיפול בטראומה אשר לעולם יתפוס את הילדים כאקטיביים ולא כפאסיביים אחרי שחוו טראומה – ואין זה משנה מהו אופייה. הטיפול הנרטיבי גורס כי ילדים נוקטים בדרך כלל בפעולות אקטיביות בכדי להפחית את החשיפה שלהם לטראומה ולהקטין את הפגיעות.
הטקסט נכתב וסוכם על ידי רחל פוגל . רחל פוגל הנה מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגימטפלת נרטיבית ופסיכולוגית חינוכית. רחל פוגל הנה בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892
