הטקסט נכתב וסוכם על ידי רחל פוגל מטפלת ומדריכה בתחום המשפחתי והזוגי ומתמחה בגישת הטיפול הנרטיבי.
בקיץ 2007, התקיים בנורבגיה כנס בינלאומי שעסק בטיפול הנרטיבי. בהרצאת הפתיחה הופיעה פסיכולוגית מזימבבואה, הגב' נאזאלו נקובה, שריגשה בדבריה את מאות הנוכחים בתיאור העבודה הקולקטיבית עם ילדים שחוו טראומות קשות ברחבי אפריקה. ניסיונות רבים ליישום המודל במקומות שונים ברחבי העולם, העידו על כך שלכלי טיפולי זה יש יכולת להשפיע בזמן קצר על תחושת הביטחון ויכולת ההתמודדות של ילדים. אני רוצה לשתף אתכם בתמצית מהרעיונות במודל זה. 
מהו מודל "עץ החיים"?
רחל פוגל מסבירה על הנושא:
"עץ החיים" הנו למעשה מודל המסייע בתהליך העבודה קבוצתית עם ילדים שחוו טראומה. המודל נוצר ופותח באפריקה על-ידי הפסיכולוגית נאזאלו נקובה בהשראה ובשיתוף עם מייקל ווייט ודיוויד דנבורו מאוסטרליה. נקובה פיתחה את המודל בעבודתה בקייטנות טיפוליות לילדים שחוו טראומות קשות. נקובה סיפרה שהיא חשה צורך בפיתוח המודל לאחר שגילתה כי המפגשים בהם שוחחו המדריכים עם הילדים על הטראומה אותה חווו, היו קשים ביותר לילדים ועוררו מצוקה גם בקרב המדריכים. בעקבות התסכול והשחיקה שחוותה, פנתה למייקל ווייט שהחל בפיתוח הרעיון שבהמשך, בעזרת צוות מרכז דלוויץ' באדלייד-אוסטרליה, פותח למודל גלובלי שיושם ברחבי העולם.
למודל ארבעה חלקים:
1. עץ החיים.
2. יער החיים.
3. סערות החיים.
4. חגיגת החיים.
בשלב הראשון כל אחד מהילדים מצייר את "עץ החיים" שלו
בחלק הראשון הילדים מתבקשים לצייר את עץ החיים שלהם על כל חלקיו. כל חלק מסמל מרכיבים שונים בחייו של הילד:
א. השורשים מסמלים את ההיסטוריה של המשפחה המורחבת ומשפחת המוצא.
ב. הקרקע מסמלת את המקום בו הילד חי בהווה וחלק מהפעולות בהן הוא עסוק בחיי היומיום.
ג. הגזע מייצג את כישוריהם ויכולותיהם של הילדים.
ד. הענפים מייצגים את התקוות, החלומות, המשאלות, והכוונים אליהם רוצים הילדים שחייהם יובילו אותם.
ה. העלים מייצגים את מקומם של האנשים החשובים בחיי הילד, אנשים שהוא מחבב, מעריך ואוהב.
ו. הפירות מייצגים את המתנות שהילד קיבל מאנשים. (אין הכוונה למתנות קונקרטיות אלא מתנות של תמיכה, אכפתיות, ידע, חינוך, עידוד וכיוצא באלה.)
באמצעות ציור העץ מוזמנים הילדים לחשיבה והרהור על חייהם בדרכים המאפשרות להם לזהות ולהכליל את הידיעות, המיומנויות והתקוות שלהם לגבי החיים.
בשלב השני הילדים משתפים זה את זה
בחלק השני שנקרא "יער החיים", הילדים מוזמנים להצטרף יחדיו ולחלוק זה עם זה את עושר חייהם, חלומותיהם, המיומנויות שלהם ועוד. בשלב הזה מתבקשים הילדים לתלות את ציורי העצים שלהם על הקיר, וכך מתקבל יער שלם המורכב מעצי החיים של כולם.
לאחר מכן, ניתנת לילדים האפשרות להתייחס לכישורים וליכולות שהם רואים אצל חבריהם ולכתוב תגובות של תמיכה ועידוד על פתקים אשר מודבקים על העצים השונים. בדרך זו ניתנת לילדים ההזדמנות להכיר בכישורים של חבריהם. גם המנחה מגיב בדרך דומה לפרטים שהיו משמעותיים עבורו.
השלב השני מאפשר להכיר בתקוות, בכישורים, ביכולות ובכישרונות של הילדים. כמו כן, נוצרת הזדמנות להיות מקושרים מחדש לאנשים שהיו חשובים לילדים בעבר ובהווה אשר משמעותם עבור הילד רבה. תהליך זה נעשה תוך שימוש במילים ובביטויים של הילדים עצמם, דבר אשר נותן עדיפות לסיפורים, לפרשנויות ולרגשות שלהם. 
בשלב השלישי מדברים הילדים על הטראומות אותן הם חווו
החלק השלישי אשר נקרא "סערות החיים", מאפשר לילדים לחשוב על הבעיות והאתגרים בחייהם אשר נוצרו בהשפעת האירועים הטראומטיים. שלב זה נעשה באופן בטוח המאפשר לילדים לחשוב על המיומנויות ועל הידע שיש להם, היכולים לעזור להם בהתמודדות עם האתגרים הללו.
מה שמאפשר לילדים לדבר על הסכנות והאתגרים בחייהם בתחושה של בטחון יחסי היא העבודה שנעשתה בשלבים הקודמים אשר סייעה לילדים להבין שיש להם איים של בטחון שעליהם הם יכולים לעמוד. כמו כן, העבודה שנעשתה בשני השלבים הקודמים אפשרה להם להבין שהם אינם מוגדרים על ידי הבעיות והקשיים, אלא יש בהם חלקים מתמודדים, חלקים של יופי ועוצמה. זה כמובן מאפשר להם להתייחס לקשיים מזווית אחרת, לא כנשלטים על ידי הבעיות אלא כבעלי השפעה עליהן. הם לומדים שלא כל אישיותם נשלטת על-ידי הבעיות, אלא שחלקים גדולים משוחררים מהן ויש להם כישורים טובים ותכונות יפות שלא הוכנעו על-ידי הבעיות.
אחת התוצאות של דרך עבודה זו עליה מדווחת נאזאלו נקובה היא שהיא אפשרה לילדים לדבר על הבעיות בשפה מחצינה, כך שהבעיות מתוארות כמשהו אשר נמצא מחוץ להם, יש יחסים שונים בין הילדים לבין הבעיות והם כבר לא מרגישים כנועים ומובסים על ידי הבעיות. הדבר מאפשר לתחושות התקווה להפוך להיות חלק מהסיפור של הילדים. נקובה דווחה על רמות אנרגיה אצל הילדים, המדריכים והמטפלים שהיו שונות באופן ברור מההתנסויות הקודמות לטיפול.
דווח זה של התייחסות לבעיות כמשהו אשר נמצא מחוץ לילדים ולא בתוכם, מיוחס גם לדרך עבודה נוספת של הגישה הנרטיבית המבוססת על הרעיון של "החצנה". השיחות המחצינות מאפשרות את הפיכת הבעיה לאובייקט המטרה בטיפול, וזאת במקום דרכי עבודה אשר הופכות את האנשים למטרת הטיפול. באופן זה מתאפשר לאנשים לחוות זהות שנפרדת מן הבעיה. כך שהבעיה ולא האדם, הופכת למטרת הטיפול. בתוך ההקשר של שיחות מחצינות, הבעיה מפסיקה לייצג את ה"אמת" אודות הזהויות של אנשים, והאפשרויות לפתרון מוצלח של הבעיה, הופכות לנגישות ונראות לעים.
בחלק זה בו משוחחים עם הילדים על סכנות החיים, מכירים בכך שיש סכנות רבות, אבל מדגישים שהסכנות אינן באשמתם של הילדים. גם הדגשה זו נעשית בדרך של שיחה.
בהמשך, מתייחסים להשפעת הבעיות והסכנות על חיי הילדים. השיחה על כך נעשית גם היא בשפה מחצינה המתייחסת לבעיות כנמצאות מחוץ לילדים אך יש להן השפעה עליהם בתחומים רבים, כמו על רגשותיהם, מחשבותיהם, חייהם היומיומיים, מערכות היחסים שלהם, הזהות שלהם ועוד.
הפיכת הילדים לחלק פעיל בשיחה מעצימה אותם
לאחר מכן, ניתן להתייחס לתגובות הילדים להשפעות הבעיות. השיחה על כך מאפשרת לילדים לחוש את עצמם כנמצאים במקום בו הם חשים יכולת ותחושת מסוגלות. תחושות אלה שונות מאוד מתחושת הקורבנות שאפיינה את תחושותיהם קודם לכן. במקום לחוש פסיביות, ייאוש וחוסר יכולת, השאלות על תגובות הילדים להשפעות הבעיות מאפשרות לחוש שליטה במצב, תחושה של מסוגלות לפעול וחיבור לידע משמעותי אודות עצמם.
נוסף לכך, החיבור לידע משמעותי של הילדים אודות עצמם שונה מדרכי הטיפול המסורתיות בהן המטפל כמומחה אומר לילדים מה לעשות. דרך זו מאפשרת להם להיות פעילים במתן עזרה לעצמם ולאחרים. כלומר, ניתנת הכרה לכך שילדים יודעים. זה שונה מאוד מתפיסות הדוגלות בכך שצריך לעזור לילדים דרך מתן עצות או הדרכה. התחושה לילד ש"אני יכול לעשות משהו" ולהתחלק בידע עם ילדים אחרים, מאוד מעצימה.
חלק זה, אם כך, מאפשר שני דברים: 1. נותן הכרה לכך שקיימות סכנות בחייהם ואפשרות לבדוק אותן. ו-2. מאפשר להם לדבר על הכישורים והידע של ילדים לגבי האופן בו ניתן לטפל בסכנות ובמכשולים בחייהם.
בהמשך, הילדים נשאלים האם תמיד יש סכנות בחיי ילדים והאם תמיד יש סערות? השימוש במטפורה של סערות והשיחה על כך מאפשרת להכיר שיש זמנים שאנו משוחררים מסערות ולשוחח על מה הם עושים באותם זמנים בחייהם בהם הם משוחררים מסכנות. הילדים יכולים לחוות שהחיים אינם רוויי בעיות ויש זמנים של שחרור, שמחה ומרחב להנאה ואפשרויות חדשות.
השיחה מסתימת בשאלה "איך הצלחתם לשמור על התקוות והערכים לאורך תקופה קשה כל כך? אילו פעולות נקטתם על-מנת לשמר את מה שחשוב לכם, את מה שיקר לכם?"
בצורה כזו מתאפשר סיום שאינו מתאפיין בקשיים, כי אם בהכרה בכך שהחיים אינם כל הזמן מלאי סערות.
החלק הרביעי והאחרון בעבודה זו נקרא "חגיגת החיים"
הלמידה שהושגה בתהליך העבודה שתואר לעיל מזמינה לחגוג את החיים, את הסיפור האחר, את הכישורים, התקוות הידע החדש וכל מה שנלמד בחוויה זו.
כחלק מחגיגה זו, המנחים מכינים תעודות לכל ילד, הכוללות התייחסות לכישורים ולכוחות של הילד, לתקוותיו, לאנשים המיוחדים בחייו אותם הוא מוקיר ורוצה לזכור במהלך חייו ולכל דבר חיובי אחר שהילד זיהה בעצמו במהלך התהליך הקבוצתי. התעודה משמשת כתזכורת לגבי כל התהליך והידע החדש ומאפשר לילדים לתלות אותו בחדריהם להיזכר בדרך אותה עברו בכל עת שיחפצו בכך ולזכור שיש תקווה לעתיד.
החגיגה כוללת לרוב גם שיר הכולל את החוויה אותה עברו הילדים בקבוצה. השיר מאפשר להיזכר בחוויה המעצימה. לחגיגה מוזמנים אנשים היקרים לילדים לפי בחירתם ושאיתם הם רוצים לחגוג את הידע החדש אודות עצמם.
הטקסט נכתב וסוכם על ידי רחל פוגל. רחל פוגל הנה פסיכולוגית חינוכית מומחית. בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892.
